בית יורב 1997 בע"מ נ' כהן ואח'

החלטה

בפניי בקשה של הנתבעים לחייב את התובעת, חברה בע"מ, בהפקדת ערובה להוצאות בסכום של 400,000 ₪.

עסקינן בתביעה לסעד הצהרתי בדבר בטלות הסכם למכירת זכויות בדירה ברח' קדם 169 בתל אביב. לטענת התובעת, הנתבעים רכשו ממנה את הדירה לפי הסכם מיום 20.8.2002 אך לא שילמו את מלוא התמורה בגין הרכישה.

במסגרת הבקשה הנוכחית טוענים הנתבעים כי מדובר בתביעה חסרת סיכוי על פניה, שכבר התיישנה, ובנוסף התובעת מצויה בחדלות פרעון ואינה פורעת את חובותיה.

מנגד, התובעת טוענת כי אין מקום לחייבה בערובה. לטענתה, קיומם של תיקי הוצל"פ נגדה אינה סיבה מספקת לקבוע שמצבה הפיננסי קשה ובנוסף, חובותיה בתיק ההוצל"פ נובעים מסרובם של הנתבעים לשלם עבור הדירה. כמו כן, הוגש ערעור שטרם נדון על פסק הדין לפיו חוייבה התובעת לשלם כ- 500,000 ₪ לזוכים בתיק ההוצל"פ. עוד נטען כי לגופו של ענין סיכויי ההצלחה בתביעה גבוהים וכי אין ממש בטענות ההגנה של הנתבעים. כמו כן, כך טוענת התובעת, ישנו אינטרס ציבורי לברר את התביעה משום שהנתבעת 1 היא עו"ד שפעלה בניגוד ענינים חמור כלפי התובעת. לחלופין מציעה התובעת ערבות אישית של מנהלה, מיכאל גוטנברג.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי יש להעתר לבקשה באופן חלקי, מן הטעמים שיפורטו להלן.

ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , בעמ' 650 (1990) - פורסם בנבו, נפסק כי:

"בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם, אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה, שבה תובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות ... דעתי היא, שקיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור."

קיימת איפוא חזקה לפיה יש מקום לחייב חברה בערובה להוצאות, ומכאן שנטל הראיה לסתור את אותה חזקה מוטל על החברה. חזקה זו מצאה לה ביטוי סטטוטורי מפורש בהוראת ס' 353א' לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות") המטיל על תובעת שהיא חברה את נטל ההוכחה להראות כי ביכולתה לשלם את הוצאות המשפט, וקובע כך:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

יצויין כי בצדק טוענת התובעת כי בהיותה חברה בע"מ, אין עסקינן בערובה לפי תקנה 519, כפי שסברו בטעות הנתבעים, אלא בערובה לפי ס' 353א' לחוק החברות. דא עקא, המבחנים לפי ס' 353א' לחוק החברות פועלים דווקא לחובתה של התובעת, ולא לטובתה, שכן בשונה מהמבחן לפי תקנה 519, מבקש הערובה לפי ס' 353א' לחוק החברות אינו נדרש להראות כי סיכויי ההצלחה בתביעה קלושים על פניהם על מנת שתיעתר בקשתו לחיוב בערובה, ובנוסף, נטל הוכחת מצבה כלכלי של התובעת אינו מוטל עליו, כמו במקרה של תקנה 519, אלא דווקא על החברה התובעת. מכאן שכל אחד מבעלי הדין ביסס משום מה את טענותיו דווקא על הוראה סטטוטורית הפחות נוחה מבחינתו.

ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו) נקבע המתווה לפיו יש לבחון בקשה לחיוב חברה בערובה להוצאות:

"על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו ... זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג ... זאת ועוד – על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר – על דרך ההיקש –כי שאלת סיכויי ההליך ... גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). ... בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת – להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל). ... בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד ...

משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים ... "

התובעת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה בנוגע להוכחת מצבה הכלכלי. התובעת לא מסרה פירוט כלשהו בדבר מצבה הפיננסי וממילא גם לא צירפה ראיות כלשהן להוכחת יכולתה הכלכלית לשלם את הוצאות המשפט היה והתביעה תידחה. גם העובדה שאין היא פורעת את חובותיה על פי פסקי דין שניתנו נגדה, מדברת בעד עצמה. סכום חובותיה הכולל בתיקי ההוצל"פ שנפתחו נגדה עומד על 1,652,715 ₪. אכן, בגין אחד מפסקי הדין תלוי ועומד ערעור שטרם נדון, אך פתיחת תיק ההוצל"פ בקשר לסכום שנפסק בתיק זה מלמדת כי אין בידה של התובעת לשלם את החוב הפסוק. הנטל להוכחת יכולת כלכלית מוטל על התובעת, ולא הנתבעים הם שצריכים להביא ראיות בדבר העדר יכולת כלכלית של התובעת. מכל מקום, לנוכח חובותיה הפסוקים, וכל זמן שלא בוטלו, ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי כי מצבה הפיננסי של התובעת הוא בכי רע.

לא מצאתי כי קיימות נסיבות שבגינן מוצדק ליתן לתובעת פטור מהפקדת ערובה. בפיהם של הנתבעים יש מספר טענות הגנה כבדות משקל ולא זה המקרה בו ניתן לקבוע כי סיכויי ההצלחה בתביעה הם גבוהים עד שאין צורך להעמיד בטוחה כלשהי להוצאות הנתבעים היה והתביעה נגדם תידחה.

יחד עם זאת, אין כל הצדקה להטלת ערובה בסכום של 400,000 ₪. על פני הדברים, לא נראה כי ניהול ההליכים צפוי להיות מורכב עד כדי כך שאם התביעה תידחה, יושתו על התובעת הוצאות בשיעור כה גבוה. בנסיבות הענין ניתן להסתפק בערבון בסכום של 50,000 ₪, סכום שיש בו כדי לאזן בין הצורך ליצור בטוחה הולמת להוצאות הנתבעים לבין הצורך שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני התובעת באמצעות הטלת ערבון מופרז שעלול למנוע את ברור התביעה.

לא שוכנעתי כי יש מקום להסתפק בערבות אישית של מנהל התובעת. זכותם של הנתבעים שתעמוד לרשותם בטוחה יעילה וזמינה בדמות ערבון כספי, להבדיל מערבות צד ג' שלצורך מימושה יהיה צורך לנהל הליכי גבייה נוספים. אכן, התובעת טוענת כי ברשותו של מנהל התובעת מחצית הזכויות בדירה, אלא שברור כי לא מדובר בבטוחה נזילה וזמינה.

אשר על כן, על התובעת להפקיד בקופת בית המשפט עד ליום 1.9.2012 סך של 50,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית, שאם לא כן, תעוכב התביעה העיקרית.

לנוכח העובדה שהנתבעים השתיתו את טיעונם על תקנה 519 ולא על סעיף 353א', שהוא הרלבנטי לעניננו, אין צו להוצאות.